דני דין בארץ האבות

תמיד פינטזתי שכשאהיה לי ילד, כל טיול איתו בעגלה יהיה לחיות סצינה מאיזה צ'יק פליק שבה בלונדיניות חטובות ושופעות (שמשום מה תמיד הולכות בזוגות או שלשות) יעצרו אותי כל כמה מטרים בהערצה לילד ואיזו קריצה לאבא שמאשרת לו שהוא yummy daddy.
המציאות, כמו תמיד, דלוחה, אפילו יותר ממה שציפיתי. במקום יחס מועדף שקצת ילטף לי את האגו נתקלתי בתופעה מרתקת – אף לא הבחורה הפיסחת ביותר שולחת מבטים לעברי. לא יכולתי שלא להסביר לעצמי שבעצם מדובר בנימוס ולמעשה כל אותן בחורות שבחרו לא להעריץ אותי באותו היום בסה"כ מנסות שלא לפגוע בכבוד המשפחה שלי וחוששות שמא מטרים מאחורי אורבת יקירתי עם אלת בייסבול שתרסק את גולגולתיהן בחבטה החלטית אחת. הסברה האחרת הייתה שהן שם אבל אני פשוט לא רואה אותן כי אני מרוכז מדי באיש הקטנטן והמרתק שנמצא בתוך העגלה שלא מפסיק לחייך אלי.
כשחלקתי את התסכול עם הבוס, הוא ענה בפשטות: "welcome to 'The Invisibles' club" ובמשפט אחד קצר פסל את כל התאוריות שלי מכל וכל ושלח אותי להתמודד עם עובדות החיים החדשות. את הבשורה בחרתי לעכל בהסתגרות בביתי וחישוב צעדי הבאים. עוד מוקדם מדי למשבר אמצע החיים, אולי קצת מוזיקה חדשה תנחם אותי.

הזעקות שפותחות את האלבום של Cymbals Eat Guitars היו שחרור אדיר, למרות שכלל לא בקעו מהגרון שלי. להקות עם שם כזה, בדרך כלל מספקות סחורה בינונית במיוחד. כמה כיף שזה לא המקרה. הרביעייה מסטייטן איילנד (נשבר המונופול הברוקלינאי, הידד!) עושה אינדי-רוק שנשמע שילוב בין אנגלי לאמריקאי, אם להכללה שאמרתי בכלל יש תוקף בעולמנו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. קשה להאמין שהילדים האלה סיימו תיכון ב-2006 והוציאו את האלבום הזה לבדם. הטעם הבוסרי הזה כל כך מורגש, לא בגסות אלא בתחושת ראשוניות שעולה ממשהו שכבר שמעת עשרות שכמותו. מסתבר שאפילו פיצ'פורק נתנו להם ציון שערורייתי והמלצה חמה (לפני 4 חודשים?! ג'יזס, אני בפיגור רציני).

Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
Cymbals Eat Guitars – Wind Phoenix

מהצד השני של האוקיינוס, בלידס, Grammatics שחררו את אלבום הבכורה שלהם. אם תרצו, הם יכולים להמנות יחד עם אוסף של להקות בריט-רוק אחרות בעלות סולן מאנפף ורוק שכמעט ואפשר לרקוד. בימים כתקנם הייתי עשוי לתעב אותם מחמת מיאוס, אבל המורכבות המוזיקלית, והעושר של ההפקה אמרו לי שבינות כל הזבל שצף בממלכה, יש פה משהו ששווה האזנה נוספת. כמות הלהיטים הפוטנציאליים שיש באלבום הזה מפחיד והיפה הוא שלא ניתן לפסול אף לא אחד מהם כממתק קיצי שיתפוגג עם הגשם הראשון. קצת Foals, קצת Friendly Fires, קצת Smiths (האמנם?) וקול שני נשי ששובר את הגבריות המחורבנת הזאת שחולשת על כל השוק הפטריארכלי הזה. איכות זה לא מילה גסה. הנה שני הקטעים שפותחים את האלבום, כמעט כל צמד קטעים אחר היה עובד באותה המידה.

Grammatics – Shadow Committee
Grammatics – D.I.L.E.M.M.A

ובחזרה לאמריקה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל מאז ש-Fleet Foxes הפכו להיות מה שהם, נשמע שגל להקות אומרות לעצמן "היי, אבל גם אנחנו יודעים לעשות פריק-פולק מקסים שכזה" והופ, רוכבות על זנב ההצלחה כמו קטנוע אחרי אמבולנס שמפלס דרכו בכביש פקוק. Local Natives היא כנראה אחת היחידות מאלה שנראה שיצליחו לא רע בזכות עצמן. אחרי שעלו לכותרות בעקבות הופעות שמשכו לא מעט תשומת לב ב-SXSW האחרון, הם עומדים בפני שחרור אלבום הבכורה רק שעדין אין להם לייבל. מעניין אם ההייפ יאכל אותם או שהם אותו. אם נתרכז לרגע בהווה המוזיקלי שלהם, נשאר עם להקה הכי חמודה, קצת פחות דרמטית ומושלמת מהשועלים אבל נעימה לא פחות. אני עדיין תוהה אם הייתי אוהב אלמלא פליט פוקסס הקדימו אותם, אבל לא יכול להגיד שהזה מפריע להנות מהם.

Local Natives – Airplanes
Local Natives – Cards & Quarters
Local Natives – World News

חומות של תקווה

20:30. כולם ישנים. אני במקומי הטבעי על הספה בסלון, מוכן לעוד ערב משמים. זכרון ההופעה המקולקלת והמקוללת של Gang Gang Dance שפקדתי עדין מטריד את מנוחתי. איזה בזבוז של ערב והכל בגלל מקלדת אחת תקולה. אני זוכר את הימים בהם ללכת להופעה היה עניין של הכרזה: "יש לי הופעה היום", "גם היום?", "כן, גם היום" הייתי עונה בנחרצות ויוצא את דלת הבית בטריקה החלטית. בימינו אנו, ללכת להופעה הפך להיות פשוט כמו להוציא ויזה לארה"ב לבין לאדן; תחנונים, הכנה מנטלות והבטחה לפיצוי הולם הם רק חלק מהתהליך של קבלת אישור מאם הבית.
בעודי יושב ומתרפק על זכרונותיי, חלפה מחשבה זדונית בראשי – אתה יכול לחמוק להופעה ולחזור עד חצות מבלי שאף אחד ידע. "איך אתה מעיז לחשוב על זה?" אמרתי לעצמי בעודי לובש את מכנסי הג'ינס. "לעזוב את יקירתי ויוצא חלציי לבדם? בלי דמות גברית שתגן עליהם מפני העולם האכזר?" סלדתי מעצמי תוך כדי קשירת שרוכי הנעליים שלי. "אתה צריך להתבייש שאפילו העלת את זה על דעתך" נזפתי בי וסגרתי את דלת הבית מאחורי בשקט ששמור לחתולי רחוב.
יצאתי מהטיוב והצצתי בטלפון. עדין אין שום הודעה נוזפת, מצויין. הגעתי בדיוק בזמן לחימום השני. "תעשו את זה קצר, אין לי את כל הלילה" אני ממלמל לעצמי. אבל אז עולה לבמה בחור שמנמן, מזוקן וממושקף בג'ינס אדום וחולצה אדומה שעליה כתוב "Pobody is Nerfect" – האנטיתזה לפרונטמן של להקה בכל רמ"ח איבריו, מה שכמובן גורם לי לחבב אותו באופן מיידי (בפעם האחרונה שזה קרה זה היה עם הוט צ'יפ אי שם בימים שהם היו אנונימיים מספיק לחמם את גולדפראפ). אחרי 10 דקות על הבמה, חיבבתי גם את המוזיקה שלו וקיוויתי שיקח את כל הזמן שבעולם. Grosvenor הוא Rob Smoughton, חבר לשעבר בהוט צ'יפ (הא!). בשונה מלהקת האם, המוזיקה שלו היא גרסה עדכנית לפיל קולינס, ג'ו גקסון, פול סיימון ושאר פופ אינטיליגנטי תוצרת שנות השבעים-שמונים. לא עוד רטרו אלקטרו אלא משהו מרענן לחלוטין שאני מאמין שעוד לא יצא לי להתקל בו, וודאי לא באיכות כזאת. והנגנים שלו, איזה תענוג – סולואים ארוכים של סקסופון, קלידים מרחפים ובסיסט שגורם להכל להשמע הדוק הדוק. אחרי חצי שעה מזה, הרגשתי פתאום את חדוות ההופעות החיות, שנקברה לאחרונה תחת ערימה של חיתולים משומשים וקופסאות ריקות של טיק אווי, זורמת שוב בעורקים וממלאה אותי מחדש.

Grosvenor – Nitemoves

אבל לא בשביל זה הפקרתי את המשפחה. אלה The Chap שפיתו אותי אל הצד האפל. כבר פיספתי אותם יותר מדי פעמים, בכל פעם במקום איזוטרי אחר ומי יודע מתי יופיעו שוב. אני לא בטוח שהזכרתי אותם פה קודם אבל האלבום האחרון שלהם, Mega Breakfast, היה אחד האלבומים שהכי אהבתי כבר שנים. פאוור-ארט-פופ© מלא השפעות מכל הבא ליד, שופע הומור, לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם לכן, מדבק בצורה מדאיגה ומרקיד, כמה שהוא מרקיד.
ועכשיו רק נשאר לבדוק מה הם מספקים בהופעה. למעשה, מספיקה תמונה אחת של חברי הלהקה בשביל לנחש איך זה ירגיש לייב. אל מול קהל מצומצם אך נאמן עולים שלושת הגברים (הצלע הנשית בחופשת לידה. האירוניה...), ומתמקמים איש איש בעמדתו. הסולן מתקרב למיקרופון ומסביר: "זאת אותה הופעה שאנחנו עושים כבר שנתיים. אנחנו כבר ממש טובים בה". חצי חיוך טרום מוזיקלי נמרח על פני, שהופך לחיוך מלא ונלהב כשהם מתחילים לנגן. כמה נדירות הלהקות שהנונסנס שלהם גם מבריק מוזיקלית. כשהקטע הראשון מסתיים, הסולן מכריז בפסקנות רצינית: "That was excellent". מת על ההומור שלהם. לפני שהם ניגשים לשיר הבא, הגיטריסט לוחש למיקרופון " This song is about getting lost in the woods while looking for the woman you love". לכשעצמו אין שום דבר מצחיק במשפט (אם מתעלמים מהעובדה שהשיר מדבר על משהו אחר לחלוטין) אבל כשהוא חוזר שוב על אותו המשפט לפני השיר השלישי, הרביעי והחמישי, זה הופך להיות קאצ' פרייז שאתה רק מחכה לשמוע שוב. הדקויות של ההומור שלהם לא עוברות בכתיבה, אני בטוח. שלא לדבר על העוויות, הפרצופים, ההעמדות לשירים, ה-freezים והנוכחות ההזויה שלהם על הבמה. החשוב הוא שכל אלה לא באו כדי למשוך את תשומת הלב ממוזיקה בינונית אלא רק להעצים את החוויה. וככה זה ממשיך, הם מנגנים אדיר, קורעים את כולם מצחוק תוך כדי עד שאפילו אחרוני הציניים מבינים שמדובר באנשים הכי מאגניבים שהם יפגשו בתקופת חייהם. האנטיתזה הזאת שהם מהווים לכל סצינת המוזיקה הלונדונית הופכת את האנשים האלה מעוד להקה שאני אוהב לכמעט גיבורי תרבות, שנראה כאילו כל מה שהם רוצים הוא להשאר הרחק מכל אור הזרקורים ולהמשיך לעשות את השטויות שלהם, מדי פעם אפילו על במה, כשהם לובשים מכנסי התעמלות קצרים.
לקראת סוף ההופעה, כינור וויולה בלויים, שעומדים בצד נטושים מאז תחילתה, נכנסים לשימוש. והכל בשביל קטע אינסטרומנטלי אחד, שכולו אילתור אחד ארוך שבו הגיטריסט והבסיסט בועלים את הכינור והויולה בהתאמה. מיתרים פוקעים, קשתות מתפרקות והצ'אפ מצליחים להוציא תחת ידיהם המוטרפות, צלילים צורמים שהופכים להיות חגיגה לרגליים. בכל קונסטלציה אחרת, זה היה השלב שהייתי פורש מחמת כאב ראש, אבל הפעם זאת הייתה פסגת ההופעה.
יצאתי מההופעה טעון באנרגיה שלא התפוגגה כל הדרך הקצרה הביתה. כשנכנסתי לחדר השינה, כולם עדין ישנו אבל לא יכולתי להתאפק והערתי את יקירתי כדי לומר לה כמה שאני מעריך אותה שנשארה לבד רק בשביל שאוכל ללכת להופעה. "על מה אתה מדבר? איזה הופעה?" היא שאלה מנומנמת. "כלום, כלום... שום הופעה... את חולמת. ראיתי משהו בטלויזיה. הייתי פה בסלון כל הזמן. באמת.".

The Chap – Proper Rock
The Chap – Ethnic Instrument
The Chap – Fun and Interesting

How un-Zero7-ish of them...

!להתראות, נוטוויסט

צופה אל הבאות

בעודי צופה בערימת האלבומים שעדין לא האזנתי להם תופחת בקצב מסחרר אני תוהה אם לשמוח שלפחות אני מעודכן מספיק בלמה עלי להקשיב או להשבר ולהודות שאין שום סיכוי שאגיע לשמוע אותם השנה. תחושת הידיעה הזאת שהתחיל תהליך הדרגתי שאי אפשר להמנע ממנו ובסופו אמצא עצמי מפסיק לגלות מוזיקה חדשה, מעיקה כמו הידיעה שביום מן הימים אני עומד למות. זה עוד לא לגמרי פה, אבל אני מצליח לדמיין את זה ואני שונא את מה שעולה בעיני רוחי. עכשיו אחרי שגרמתי גם לכם להרהורים אקזיסטנציאליסטיים ולהזיל דמעה ניהיליסטית, אולי, ממש כמוני, תתנחמו בכל זאת בקצת ריליסים חדשים?

Zero 7 היקירים מוציאים אלבום חדש עם עטיפה עלובה משהו העונה לשם העלוב משהו Yeah Ghost. הקטע הראשון ששוחרר מתוכו לא מבטיח כלום, לטוב ולרע. אחרי כמה וכמה האזנות, אני לא בטוח שאני אפילו זוכר איך הוא נשמע, אבל עוד מוקדם מדי לשלוח אותו לפח. מה זה מלמד אותנו? ממש כלום, אבל משהו בי סומך עליהם שהם לא הוציאו תחת ידיהם משהו חצי אפוי.

Zero 7 – Everything up Zizou





בערך באותו הזמן הדנים האהובים עלי בעולם, Mew, מוציאים את No More Stories…, עם עטיפה שאני נאלץ להודות שמפחידה אותי. אני בטוח שלילה אחד כשאקום לשתות משהו, היא תחכה לי במטבח עם סכין לחם ביד, צ'אקי סטייל, ותנסה לחסל אותי. מה קורה שם בכלל? זה פרפר? ליצן? ביצה? ואיך יכול להיות שאני מפחד מעטיפה? אני חייב לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי. הקטע הראשון מהאלבום לעומת זאת, מדגים שוב את המימרה הנושנה – אל תשפוט אלבום לפי העטיפה הקריפית שלו. אלוהים אדירים, איזה שיר פגז. בשמיעה ראשונה חשבתי לרגע שמיו התחברו לצד הגאה שבהם ועכשיו הם מכוונים לרחבות ריקודים הומות. אבל לא, זה לא המקרה. אני מהמר שהאלבום הולך להיות הקפיצה הגדולה הבאה שלהם מהאינדי אל לב המיינסטרים ודי במהרה אל תוך הופעות אצטדיונים. מארק מיי וורדס.

Mew – Introducing Palace Players

ולסיום Nouvelle Vague, חוזרים עם אלבום שלישי. אותו שטיק, עובד לא רע בכלל, למרות שעוד לא החלטתי אם אני אוהב את האלבום מספיק. בהופעות חיות, דרך אגב, שרה איתם בחורה בשם Deah (הסולנית של ה-The Love Gods) שעליה נאמר "ימבמבולה? מי זאתי?" ליטרים של ריר נספגו בחולצותיהן של גברים מחורמנים ונשים מחורמנות לא פחות בערב ההופעה. ולמרבה ההפתעה היא גם זמרת נהדרת.

Nouvelle Vague – So Lonely :: Police cover

אם למישהו מכם הפוסט הזה מביא את חדשות יום האתמול, אני מקווה שתמצאו רחמים בלבבותיכם לסלוח לי. הזמן, הפך למצרך יקר, כזה שגם כסף לא קונה, ועל אף שהפוסט נכתב ביום חול, רק בשבת מצאתי את הדקות הפנויות לפרסם אותו. נכון שלא נורא?

פועל שחור של היצירה שלו

באופן רגרסיבי

בתקופת ההעדרות שלי מהבלוג גיליתי שאין צורך בטיפולי היפנוזה או מדיטציה עמוקה בכדי לחזור לילדות. ישנו מתכון מיידי הרבה יותר, אך השמרו לכם, לא אוכל לקחת אחריות על תוצאותיו. כל מה שעליכם לעשות הוא להזמין את הוריכם להתגורר אצלכם למשך 10 ימים, לא יותר. בתוך ימים ספורים (אם לא שעות ספורות), כל אחד ואחד מכם ילבש מחדש את תפקידו במארג המשפחתי ולפני שתבינו מה הכה בכם, שוב תהיו בני 16, גרים בבית הוריכם ותשלפו ציפורניים וחרבות על כל צעד ושעל. אל תטעו, אין אף לא שמץ של דמיון לביקור בבית ההורים אחרי שעזבתם אותו, אפילו כזה שכולל לינה. מדובר בלהכניס את זוג האנשים היקרים האלה אל תוכם ביתכם שלכם, פינתכם, מבצרכם שיצרתם לכם כדי להחבא מפני העולם שבחוץ. ודי במהירות, כל שגרת החיים והדברים שעושים את החיים שלכם שלכם מתחילים להתפוגג. מישהו מזיז את הגבינה שלכם. אבל לא רק אותה – גם משחת השיניים והנעליים כבר לא איפה שאתם תמיד מניחים אותם. ויחד איתם עוד דברים נוספים שלפעמים לוקח ימים לגלות. הידיעה שמשהו השתנה היא זאת שמטריפה. וזה לא נגמר בזה – שאלות כמו "איך אתה לובש טי שירט בקור הזה?" ("קיץ עכשיו, אמא"), "מתי אתה חוזר?" ("לא באמת שאלת את זה, נכון?"), "סע בזהירות" ("אני לוקח את הטיוב, לעזאזל!") נזרקות לאויר כמו נעליים על מנהיגי העולם החופשי. ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו את חווית הפפראצי שמתעדים בסטילס ווידאו את הנכד החדש שלהם ויחד איתו כל צעד ושעל שאתה עושה מהשניה שבה אתה קם טרוט עיניים מלילה מתיש ועד לרגע שמגיע אחד נוסף. !!!Serenity now.
הנה כמה דברים שעוזרים לי לאחרונה לאסוף את רסיסי חיי ולשמור על בריאותי הנפשית.

אחרי שכל צוות מונוקרייב צעק עלי שאני איש טיפש במיוחד כשעניתי "לא ממש טרחתי להקשיב לו" לשאלה "האם אהבת את האלבום החדש של Gomez?", לא נותרה לי ברירה אלא לשבת ולהאזין לו ברצינות. בשמיעה הראשונה, כמעט וגלגלתי אותו במורד במדרגות לכיוון פח האשפה וכבר תכננתי לחזור עם אצבע אמצעית קפוצה מנופפת אל מול פניהם של רנן ואורלי. היה חסר לי egde באלבום, כזה שיבדיל את מה שאני שומע מעוד אלפי להקות אחרות. מדהים כמה אנו הופכים חסרי סבלנות למוזיקה. אבל דווקא חוסר האדג' הוא מה שהחזיר אותי לאלבום לשמיעה שניה, הייתי זקוק למשהו רגוע שלא ידרוש יותר מדי ממני ואז, החל האלבום להפתח. הם מוכשרים האנשים האלה. כל צליל במקום. כל שיר מושלם. בין אם אלה שירים שנשמעים כאילו נכתבו לפרק סיום של סדרה אמריקאית, שירי פופ פסיכדליים, בלדות פולקיות או שירים בהם רוחה של פרל ג'ם, לא פחות ולא יותר, נחה עליהם. זה מסוג האלבומים שאני אוהב נגד כל הסיכויים וזאת כנראה הסיבה שאני לא מפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב. שימו את הציניות בצד לשניה ותקשיבו, מחכה לכם חוויה נפלאה.

Gomez - Win Park Slope
Gomez - Airstream Driver

ואם כבר נכנסתי למוד הרכרוכי הזה, Joker's Daughter היא עוד מישהי שבימים כסדרם לא הייתם שומעים את קולה בוקע מהרמקולים שלי. פולק נשי רך וחמוד מדי אף פעם לא עשה לי את זה, אבל ההפקה של Danger Mouse והעובדה שהקול שלה הזכיר לי את Giulia Tellarini (נו אתם יודעים, ברסלוווונהה...) קנו אותי. גובלינים, קרוקודילים, קנקן תה צהוב ואפילו עוגיות Jaffa הופכים את האלבום הזה להליכה על הגבול הדק שבין חלום לסיוט. בדיוק המקום בו אתם רוצים לצעוד לפני השינה.

Joker's Daughter – Worm's Head
Joker's Daughter – The Bull Bites Back



איפשהו ב-2005 יצא אלבום בכורה יפהפה, מהסוג שנוטה להקבר תחת ערימות של אלבומים וקשה לזכור אותו אבל גם אי אפשר לשכוח. דבר דומה קרה גם ללהקה, Engineers שנעלמה אחרי אותו אלבום כאילו מעולם לא הייתה. 4 שנים אחרי הם חוזרים עם אלבום נוסף, Three Fact Fader, שממשיך מהנקודה בו הפסיק הקודם. קשה לומר שזה אלבום שציפיתי לו בכיליון עיניים, אבל ממה ששמעתי עד כה, עם או בלי הציפייה, הוא ימצא את עצמו מנוגן ערב אחרי ערב בשבועות אחרי שאשים את ידי עליו.

Engineers – Three Fact Fader
Engineers – Clean Coloured Wire



ויש גם אלבום שני שאני כן מצפה לו- זה של Little Dragon, ההרכב השוודי הנפלא של יוקימי נגאנו ואריק בודין (שמופיעים עם חוזה גונזלס). אין כמו הטריפ הופי הג'אזי שלהם; על פני השטח הוא לאונג'י ורך אבל אם תקשיבו טוב טוב תגלו שיש משהו מאוד מטריד – עצוב, קודר, חסר שקט – מתחת לחזות התמימה של המוזיקה שלהם. וזה ממשיך עם הסינגל החדש שהוציאו לקראת האלבום הבא. באופן די נדיר הם חיממו את טי.וי און דה רדיו בסיבוב האחרון שלהם בארה"ב ולפי מה ששמעתי מהם, יש סביבם באזז די חביב שם, בעוד בארצם מולדתם הם די אנונימיים. לך תבין.

Little Dragon – Fortune
Little Dragon – Blinking Pigs

אחרון ודי

הסבון בכה מאוד

04:13 בבוקר. כבר לא זוכר כמה פעמים הלכתי לישון היום, או שמא זה היה אתמול? חייב להחזיר את עצמי למצב שינה. כוס תה, הדרך האנגלית לפתור את כל מכאובי העולם, קצת מוזיקה חרישית וגלי המוח שוב יתכיילו לתדר הנכון לשינה. זה יהיה זמן מצויין להקשיב באינטימיות ל-Soap&Skin, אותה אוסטרית בת 18 העונה גם לשם הקשה Anja Plaschg.
שיר, שניים, שלושה והשינה הולכת ומתרחקת ממני. הצנרת של ההסקה מתחילה להשמיע רעשים. משהו בחושך מסביבי מתחיל להטריד אותי. ארבעה, חמישה, שישה שירים. אני יכול להשבע שמשהו נושף בעורפי. המוזיקה שלה מעירה את הרוחות בביתי. שבעה, שמונה שירים. קולה של ילדה שנכלאה במרתף אפל גורם לי להתפתל בחוסר נוחות. תשעה, עשרה, אחד עשר שירים. אני כמעט ונכנע. הדמעות חונקות אותי. מה יכול לגרום לנערה לכתוב מילים כאלו? שניים עשר, שלושה עשר שירים. כל זכרון כואב שאי פעם נחרט בי צף ומכה בי שוב.
מותש ומבועת אני חוזר למיטתי. הצד שלי מרגיש קר מתמיד. אני מצטנף ומתחבא תחת שמיכת הפוך שלי. לישון, אני חייב לחזור לישון.

Soap&Skin - Spiracle
Soap&Skin - Thanatos
Soap&Skin - Mr. Gaunt Pt 1000

אבא תרחם, אבא תרחם

אם הפוסטים האחרונים עוררו בליבו של מישהו מכם חשש שמא מונוקרייב יהפוך להיות בלוג להורות צעירה, אתם מוזמנים להרגע. עוד לא הספקתי להגיד "הוא שוב השתין עלי" וההופעה הבאה שלי הגיעה. כבר הרבה זמן לא כתבתי על הופעה, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה מיוחדת (למעט ההופעה של The Dø, ששווה שני פוסטים לפחות שמעולם לא נכתבו). אתמול בערב, Apes & Androids הוסיפו קצת שמן למדורת המילים שלי.
כשיצאתי את הבית בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה שבוע, גיליתי עובדה מפעימה – עייפות כרונית היא אחד מסמי ההזייה החזקים ביותר. האורות, הקולות, הריחות נעשים לפתע כל חזקים עד שהכל מתערבל לכדי עיסה אחת. נסיעה באנדרגראונד הופכת לבליל סמיך בו אפשר לטעום כל רעש ולהריח כל צבע. הליכה מרגישה כמו שחיה. דיבור מרגיש כמו ציור. רק נסו לדמיין איך מרגיש אולם הופעות עם עשרות זרקורים צבעוניים, צפוף באנשים ומוזיקה בווליום מופרז. שוחי אין דה סקיי וית' דיימונדס.
את הדקות הארוכות והמתות שלפני ההופעה של הקופים והאנדרואידים מילאו Heartbreak, צמד צרפתי למראה שמזכיר מעט את אייר אם היו בוחרים לנגן איטלו-דיסקו. בחוסר כריזמה וחן, הסולן נע על הבמה בתנועות שהונדסו על ידי הכוריאוגרף של אירויזיון 1983. משהו בכל האוירה גרם למוזיקה להשמע מגוחכת לחלוטין. אבל שיר אחרי שיר אחרי שיר גרמו לציניות של הקהל להתפוגג ולהתחיל לרקוע ברגלים או לפחות לנענע את הראש עם הקצב. חובבי אלקטרו אייטיז כבדים בוודאי ימצאו רצועה ראויה או שתיים באלבום שהוציאו בשנה שעברה ולמרבה הפלא זכה ללא מעט תשבוחות.

Heartbreak – We’re back
Heartbreak – Regret

אבל לא בשביל זה נטשתי את משפחתי, אלא בשביל לרקוד לצליליהם של חבורה של הומואים, במובן הכי נפלא של המילה. כשכתבתי עליהם לראשונה בסוף השנה שעברה, עוד לא סיימתי להתפעל מהעושר המוזיקלי שטמון באלבום שלהם ועדיין לא ידעתי עד כמה חזק הוא יהדהד עם הזמן. כבר רבות דובר על עידן הפוסט פוסט מודרניזם ומותה של המוסיקה כבר הוכרז בכל הזדמנות אפשרית. יכול להיות שהמוזיקה מתה, ומכאן ואילך הכל מיחזור אחד ארוך ונדוש. אבל גם אם כן, פעם בכמה זמן, נופלת לחיקנו להקה שנשמעת כמו כל כך הרבה דברים אבל גם לא כמו אף אחד מהם בכלל. ממש כמו הכלאה גנטית. וזאת, לדעתי, הדרך החדשה לחדש – אם כל המרכיבים שלך מוכרים וידועים אבל יצרת משהו שגדול מסך חלקיו, ובכן, ידידי, תבורך כי הצלחת ליצור משהו חדש בעולם בו כולם ראו את הכל.
אי אפשר שלא לאהוב את ההופעה החיה של Apes & Androids. אוסף של אנשים גאים למדי, רובם בטייצים כסופים, גופיות קצרות ופנים מאופרות עומדים מול מיקסרים מוארים באור נאון ורוד ולופתים את הגיטרות שלהם באחיזה מלאה כוונות. במקום להיות עסוקים בחזות של עצמם באופן אקסטרווגנטי ומעייף, הם מרוכזים במוזיקה. במצערת פתוחה עד הסוף הם מנגנים גלאם רוק, גלאם פופ, גלאם אלקטרו וגלאם מטאל, כזה שיכניע גם את ההומופוב הגדול ביותר. אין הרבה דיבורים על הבמה, רק שיר ועוד שיר ועוד שיר וקונפטי, כל כך הרבה קונפטי. ההבעה שתקועה לי על הפנים היא דומה לזאת שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי דינוזאור או סירת מפרש בוקעים מאחת מאותן תמונות תלת מימד מטופשות. ברמקולים בסלון ביתי האלבום נשמע נפלא, בהופעה בם מטפסים לרמות שמיימיות. איפה MGMT הרדודים ואיפה הם. צאצאיהם האבודים של פיטר גבריאל ודיוויד בואי מתיזים פה להיטים מרקידים ואינטלגנטיים באופן מחשיד ומסעיר.
בניו יורק החברה האלה זוכים למנת התהילה שלהם (והרבה תודה לממש-בקרוב-הצלע-הניו-יורקית-של-מונוקרייב שהשביעה אותי שלא לוותר על ההופעה שלהם), בלונדון זה מתחיל להתגבר. ובארץ? המממ... אני לא חושב שגלאם עובד בארץ. אפילו לא משה גלאם.

Apes & Androids – We Don't Understand You
Apes & Androids – Radio
Apes & Androids – Hot Kathy

בדרכי החוצה מההופעה שמעתי כמה חובבי מוזיקה אינטלקטואליים שעל אף החיוכים שהיו פרושים על פניהם, ניסו באופן מתנשא לבטל את הלהקה שזה עתה ראו: "הם נשמעים ממש כמו The Darkness" אמר אחד. "לא אהבתי את המטופשות שלהם" התלונן השני. "לי זה הרגיש כמו אוף מונטראול פוגשים את ואן היילן" פסק השלישי, שהיה בוודאי החכם מביניהם, בטון מלומד. חבורה של מטומטמים. אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל האינטלקט משתלט על אנשים וגורם להתווכח באנאליות האם הצבע שהם רואים הוא פוקסיה או מגנטה. האם ההגדרה גורמת להם להנות מהמוזיקה יותר? רציתי מאוד לדחוף את שלושתם את מול אוטובוס דוהר אבל לך תסמוך על אוטובוסים שיהיו שם כשאתה צריך אותם.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי את העייפות מכרסמת את שולי השפיות שלי. "בבקשה, חמוד, אבא חייב לילה אחד של שינה רצופה" לחשתי באוזנו של היצור הזעיר והשברירי שישן בצד שלי של המיטה. התשובה שלו החלה להשמע בקול מייבב שהלך והתגבר כמו אופנוע שמגיע ממרחקים. אני אשן כבר בקבר.

על חשבון שעות שינה

באופן פרדוקסלי לחלוטין, על אף ששעות הערות שלי ביום הולכות ומתארכות, שעות ההאזנה למוזיקה הולכות ומצטמצמות. משהו שקשור בווליום ובאופי המוזיקה שאני שומע גרם להנהלת הבית (שאיני נמנה עמה) לשלוח אותי לחבוש אוזניות. וכך אני מוצא עצמי מאזין למוזיקה במחתרת בחדר השינה, וכותב פוסטים בגלות באמבטיה. ההצגה חייבת להמשך. הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמציאות החדשה מחייבת אותי להיות הרבה יותר יעיל ומרוכז במה שאני שומע, מה שגורם לחרא לצוף מהר ולדברים המוצלחים לזהור באור יקרות.

BLK JKS הם דוגמא טובה לזהב גולמי שכזה. אחרי כל גל הלהקות שרוכבות על הצלילים הדרום אפריקאים (Vampire Weekend, Abe Vigoda וכו') הגיע הזמן לנציגים מארץ המקור עצמה. עד כה הבלק ג'קס שיחררו EP בודד והוחתמו ב-Secretly Canadian (קצת אירוני, אבל עדין החתמה מעולה ללייבל אינדי שכזה). קצת כמו Mi Ami מהפוסט הקודם, שאת המוזיקה שלהם בכלל אי אפשר להתחיל ולקטלג, גם הבלק ג'קס יוצרים בלנד מיוחד שדוחף את המקוריות לקצה בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבו הכל מועתק, ממוחזר או שאול. מבלי דמיון מוזיקלי, יש בהם את אותה הרעננות שהביאו TV on the Radio לעולם. הכושים עושים את שלהם, תעשו שהם ישארו.

BLK JKS – Mystery
BLK JKS – Lakeside

ואם אני כבר פה, זה יהיה זמן טוב לספר לכם ש-Alpha, אותו צמד נושן מבריסטול שלא מפסיק להוציא אלבומים נפלאים כבר שנים, הוציאו EP חדש, מה שבוודאי לא מסעיר אף אחד, אך אם אספר לכם שהם בקרוב משחררים את Two Phazed People, אלבום משותף עם Horace Andy אולי אגרום לכמה אוזניים להזקף. כן, אותו דוד ג'מייקני חביב שמסרב להזדקן ונראה שמקליט יותר אלבומים מאשר סמואל ג'קסון משתתף בסרטים, בא להציל לאלפא את הקריירה. חידוש לא תמצאו פה, התענוג, לעומת זאת, מובטח.

Horace Andy & Alpha – Storm
Alpha – Ariel

דם יזע ודמעות

בדרך לבית החולים, נהג המונית הפקיסטני שראה את יקירתי נאנקת במושב האחורי, הבטיח לנו שאללה ישמור עלינו. לא הייתי משוכנע אם זה דבר טוב או לא עבורנו. חדר הלידה השקיף לכלא ויקטוריאני עתיק יומין. מעניין כמה מאלה שנולדים פה היום ימצאו עצמם כלואים בו.
שאיפה. נשיפה.
נענעתי עצמי על כדור גומי ענק שמישהו חשב שיכול לעזור לנשים להקל את כאבי הצירים. בוודאי גבר. השקט הפסטורלי בחדר הופרע על ידי אנחות כאב ויאוש והמכונה שעושה "פינג!". מחוץ לחלון, השמש בחרה להרים את ראשה רגע לפני ששקעה מעל שדרת עצים גבוהה. חבורה של עורבים שחורים טבלו במים שנקוו על גג בניין סמוך.
שאיפה. נשיפה.
חוסר האונים הארור כשמולי אהובתי סובלת ואיני יכול להציע עזרה העביר אותי על דעתי. עוד כוס קפה. עוד חופן בוטנים מסוכרים. ארוחת מלכים. בעדינות אין קץ, האכלתי את יקירתי בשברי עוגיות השוקולד צ'יפס שלי. מיכל גז הצחוק עמד מיותם בחדר. תחושת הבחילה מהשאיפות הבריאות שלקחתי ממנו בוודאי איננה תחושת האופוריה המובטחת.
שאיפה. נשיפה.
ידיו של רופא מרדים החדירו את מחט האפידורל אל גבה של האחת שממתינה להפוך לאם טרייה. שרשרת ח"י זהובה וגדולה הציצה מתחת חלוקו. והכל קורה כל כך לאט. דפיקות הלב של העובר במוניטור נתנו קצב לכל אחת מהדקות שחלפו. אחיות פולניות, כורדיסטיניות ואיריות. רופאים יפנים, גרמנים וגם כמה אנגלים. 30 שעות ללא שינה. המתנה ארוכה לפגישה עם הקיסר.
שאיפה. נשיפה.
מותשת, מלאה בתרופות ונאנקת מכאבים, גם ברגעים המתישים ביותר לא יכולתי שלא להתפעל מיופיה של אהובתי. תחת מנורות פלורסנט בוהקות, בחלוק כחול, ישבתי מאחורי פרגוד וליטפתי את ראשה. ברקע הקרפנטרס שרו על כל שה-לה-לה וכל וואו-אוו-או. על אף המתח האדיר, המחשבה שזאת תהיה המוזיקה הראשונה שישמע כשיצא לאויר העולם הטרידה אותי מאוד. זוג ידיים בכפפות מנתחים חצו לפתע את הפרגוד והגישו לי תינוק, הבן שלי.
שאיפה. החנק בגרוני משתחרר בדמעה ובצחוק בלתי צפוי. הוא כאן.

Mi Ami – New Guitar
Mi Ami – Echononecho

שם בפינה

אבות שמעו בוסר ואוזני בנים תקהנה

בפנטזיה שלי דמיינתי שכשהילד שלי יתבגר אספר לו שבזמן שלאמא ירדו המים, אבא היה בהופעה, והיה חייב להפרד מהלהקה ומהתאומות האסייאתיות שהציעו לו את גופן (בכל פנטזיה שלי ישנן תאומות אסייאתיות) ולחזור הביתה ומשם לבית החולים. ולכן, כשהתקרב תאריך הלידה המיועד, דאגתי למלא לעצמי את הערבים בהופעות ונתתי להסתברות לעשות את שלה. הייתי צריך לנחש שלבחור כמוני, שמצליח להפסיד בשש בש לתיירים גרמנים, אין שום סיכוי עם גברת הסתברות וכך הסתיימה לה שרשרת ההופעות המפוארת ועולל טרי אין.
אני מניח שכמו תמיד המציאות תהיה דלה יותר מהדמיון וכשהוא יתבגר ויגדל להיות הרופא-טייס-כוכב רוק שהוא יועד להיות (כדי לפצות על חייו הדלוחים של אביו) אספר לו שבזמן שהציר הראשון הופיע הוא הפריע לאבא להקשיב לשיר הראשון מהאלבום השלישי של Patrick Watson או ל-EP של Deradoorian. אותו פטריק ווטסון, הקנדי המופלא, שהקסים אותי בהופעה ואותה אנג'ל דרדוריאן ששרה יחד עם Shearwater ויצאה לקריירת סולו. לא אחסוך ממנו את האכזבה שזעקות השבר של אמא שלו גברו על הווליום של הרמקולים והכריחו אותי לחזור אל פני הקרקע מהצלילה אל הרכות הנפלאה שהם הציעו לי.
אם רק יעיז ללעוג לי שאני שומע מוזיקה של זקנים, גב היד שלי יתעופף לעברו עוד לפני שיספיק לומר "ניינטיז". רק כוח הם מבינים הילדים האלה.

Patrick Watson – Tracy's Waters
Deradoorian – High Road

?מה הזיון שלך